חוק הירושה בישראל, קובע מי יהיו יורשיו של נפטר שלא השאיר אחריו צוואה. במקרה כזה יורשיו של הנפטר ייקבעו לפי סדר ירושה הקבוע בחוק ונהוג לכנותו- ירושה על פי דין. כאשר הנפטר השאיר אחריו צוואה, ערוכה לפי הכללים הקבועים בחוק, יהיו יורשיו כפי שנקבע בצוואתו- יורשים אלו נקראים יורשים על פי צוואה.

כאשר הירושה הנה ירושה על פי דין- צריכים היורשים להגיש לרשם הירושות בישראל בקשה למתן "צו ירושה" וכאשר הירושה היא על פי צוואה, צריכים היורשים לבקש מרשם הירושות "צו קיום צוואה".

לפי החוק, הקניית הירושה ליורשים מתרחשת ברגע פטירת המוריש ואולם צו הירושה וצו קיום הצוואה, הנם מסמכים, מאוחרים יותר, הנותנים תוקף רשמי (דקלרטיבי) חוקי לחלוקת הירושה.

התנגדות לצוואה בישראל יש להגיש באופן ובמועד הקבועים בחוק הירושה הישראלי ובתקנותיו. אפשר להתנגד לקיומה של צוואה בכמה סוגים של טענות;

הצוואה צריכה להיות ערוכה בהתאם לכללים הקבועים בחוק. עריכת צוואה שלא לפי הוראות החוק ("פגם בצורת הצוואה" או "פגם בצוואה" או "פגם צורני בצוואה")- עשוי לגרום לפסילתה ואולם לא כל פגם בצורת הצוואה מחייב בהכרח את פסילתה, שכן לבית המשפט סמכות לתקן פגמים בצוואה (סמכות זו מוגבלת- לא כל פגם ניתן לתיקון בבית המשפט).

כנגד צוואה ניתן גם לטעון המוריש לא היה כשיר לערוך צוואה (לא הבין את הצוואה או לא היה מודע למשמעות הצוואה). טענה זו מבוססת בדרך כלל חוסר יכולת שכלית/ הכרתית של המוריש להבין כנדרש את המשמעות של חתימתו על הצוואה ו/או להיות מודע למעשיו.

בבתי המשפט בישראל קיימת פרוצדורה מסודרת לבחינת טענה להיעדר כשרות משפטית לערוך צוואה. הנחת המוצא של בתי המשפט הנה כי המוריש היה כשיר לערוך צוואתו ומי שטוען שהמוריש לא היה כשיר, צריך להוכיח את טענתו.

בדרך כלל במקרים כאלו, ימנה בית המשפט מומחה אשר יבדוק את תיקיו הרפואיים של המצווה ויגיש לבית המשפט חוות דעת. כמובן שחוות הדעת צריכה להתייחס למועד החתימה על הצוואה ולא למועד מאוחר יותר. במקרה מסוים קבע המומחה הרפואי כי ביום עריכת הצוואה, בשעות הצהריים החלה החמרה במצב ההכרה של המורישה והיא סבלה מבלבול וחוסר התמצאות ולאחר מכן איבדה את הכרתה (ומספר ימים לאחר מכן נפטרה). ואולם מאחר שהוכח שהצוואה נחתמה בשעות הבוקר, הורה בית המשפט לקיים את הצוואה, שכן לא הוכח כי בשעות הבוקר, בעת עריכת הצוואה, המצווה לא הייתה כשירה. כאשר מתקבלת טענת היעדר כשרות של המצווה, יפסול בית המשפט את הצוואה והירושה תקבע על פי צוואה קודמת (אם ישנה) או על פי החוק, אם אין צוואה קודמת.

דרך נוספת לתקיפת צוואה, הנה העלאת טענה שהצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של הנהנה על המצווה. השפעה כשלעצמה אינה מחייבת בהכרח פסילת הצוואה ונדרש שההשפעה תהיה נגועה בחוסר הגינות, במידה שמעלה חשש שכתוצאה ממנה לא פעל המצווה על פי רצונו האמיתי והחופשי.

החוק ופסיקת בתי המשפט בישראל מאפשרים פסילה של צוואות במגוון רחב של מקרים בהם מוכח כי המצווה חתם על צוואתו כאשר היה נתון להשפעה בלתי הוגנת, מצידו של אדם הנהנה מהצוואה. כך למשל לשאלת מעורבותו של הנהנה (הזוכה על פי הצוואה) בניסוח הצוואה ולמעורבות הנהנה בהליכי עריכת הצוואה, עשויות לתמוך בקביעה שהצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת.

גם לסבירות הוראות הצוואה ולטיב היחסים שבין הנהנה לבין המצווה ניתן משקל בבחינת שאלת ההשפעה הבלתי הוגנת: כך למשל, אם המצווה קיפח בצוואתו, ללא כל ה צדקה נראית לעין את ילדיו שהיו ביחסים טובים איתו והוריש את כל עזבונו למטפלת שטיפלה בו תקופה קצרה, יידרש בית המשפט בישראל לבחון את חוסר הסבירות שבהוראות הצוואה.

בעניין טיב היחסים בין המצווה לנהנה, קבעו בתי המשפט בישראל שככל שתלותו של המצווה בנהנה גדולה יותר, כך גדל החשד לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. התלות נבחנת בין היתר מבדיקת חולשתו של המצוה, יכולתו לקבל סיוע מאחרים, בידודו וכו'.

המתנגד לצוואה בישראל אינו חייב להוכיח בראיות ישירות ובאופן וודאי את קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והוא יכול לבסס את טענותיו על ראיות נסיבתיות וניתן להיעזר גם בראיות המתייחסות לתקופה שלאחר חתימת הצוואה. כל טענה נבחנת בבית המשפט לגופה וכן נערכת בחינה של מכלול הראיות והנסיבות, על מנת להכריע בשאלה האם פעל המצווה לפי רצונו החופשי או מ כוחה של השפעה בלתי הוגנת.