חברה ישראלית שניתקה התקשרות ממושכת עם חברה גרמנית חויבה לפצותה בכ-850,000 אירו.

המשפט השראלי מכיר בחובות מיוחדות החלות על צדדים להתקשרויות עסקיות/ מסחריות ממושכות.

בתי המשפט בישראל מכירים בכך שהתקשרות עסקית ממושכת ובעלת היקף כספי משמעותי, יוצרת אצל הצדדים ציפייה לגיטימית להגינות ותום לב, ברמה גבוה יותר מזו המקובלת בהתקשרות חד פעמית. ככל שמשך ההתקשרות ארוך יותר וככל שההתקשרות משמעותית יותר מבחינת הצדדים, כך גדלה, הציפייה הלגיטימית של הצדדים להגינות, תום לב והתחשבות הדדית.

במסגרת חובות ההגינות ותום הלב המיוחדים שהמשפט הישראלי מחיל על צדדים לחוזים ממושכים, מכירים בתי המשפט בישראל בחובת צד להתקשרות הממושכת, למסור לצד האחר, הודעה, פרק זמן סביר מראש בדבר כוונתו להפסיק את ההתקשרות הממושכת. אי מתן ההודעה זמן מספיק מראש, עשוי להטיל על הצד שסיים את ההתקשרות חיוב בפיצוי כספי משמעותי.

פרק הזמן שייחשב כמספיק לצורך מתן ההודעה המוקדמת, אינו קבוע והוא ייקבע בכל מקרה לפי שיקולים מגוונים כגון: משך ההתקשרות, מרכזיותה של ההתקשרות בעסקי הצדדים, המשאבים שהוסטו כתוצאה מהציפייה להמשך ההתקשרות, משך הזמן וההשקעה הנדרשים להיערכות להשלכות של הפסקת ההתקשרות הממושכת וכן נסיבות נוספות העשויות לעלות בכל מקרה ומקרה.

במקרה מסוים בו ייצגנו חברה גרמנית אשר הוכיחה כי סיפקה משך לפחות 10 שנים, מנועים חשמליים לחברה ישראלית העוסקת ביצור מכונות רובוטיות, טענה החברה הגרמנית כי נגרמו לה נזקים בגובה של כמיליון יורו, כתוצאה מהפסקת ההתקשרות, ללא מתן הודעה מוקדמת.

בפסק דין מפורט ומנומק המשתרע על פני כ-100 עמודים הכיר בית המשפט המחוזי של תל אביב בכך שעל יחסי החברה הגרמנית והחברה הישראלית חלים הכללים המיוחדים לחוזים ממושכים וחייב את החברה הישראלית לשלם לחברה הגרמנית סך של כ- 850,000 אירו.
בית המשפט קיבל את טענת החברה הגרמנית כי היא זכאית לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת אך יחד עם זאת קבע כי החברה הגרמנית כשלה להוכיח את סכום הפיצוי המגיע לה.

יחד עם זאת החליט בית המשפט המחוזי בת"א לחייב את החברה הישראלית לפצות את החברה הגרמנית בגין המלאים שנותרו במחסני החברה הגרמנית כתוצאה מהפסקת ההתקשרות וכן פוצתה החברה הגרמנית בגין חוב הנובע מתשלום מופחת ששילמה החברה הישראלית על סחורה שסופקה לה לפני הפסקת ההתקשרות.

בעניין המלאי שנותר במחסני החברה הגרמנית טענה החברה הישראלית כי לא מדובר בנזק אמיתי מאחר שניתן למכור את המלאי לצדדים שלישיים ואולם החברה הגרמנית הוכיחה כי המלאי הנו מלאי ייחודי שיוצר והותאם לרובוטים של החברה הישראלית וכי לא ניתן לשווקו לצדדים שלישיים.


בפסק הדין חזר בית המשפט על הקביעות לפיהן במרבית סוגי ההתקשרויות העסקיות לא נדרש בהכרח הסכם בכתב.  בהתקשרויות ממושכות, גם אם יש הסכם כתוב, הוא אינו עומד לבדו כמכתיב בלעדי של תנאי ההתקשרות, אלא שהוא מושפע מהדינאמיות והצרכים המיוחדים של ההתקשרות הממושכת וכן מהתרבות העסקית בה פועלים הצדדים. יחד עם זאת אם ההסכם בין הצדדים מסדיר את תנאי סיום ההתקשרות, יטה בית המשפט שלא להתערב בכך- כך למשל אם ההסכם קובע מה תקופת ההודעה המוקדמת שתינתן בסיום ההתקשרות, ספק רב אם בית המשפט יתערב בתנאי זה.

במקרה הנדון החליף המפעל הגרמני כמה בעלויות בתקופת ההסכם ומשכך טענה החברה הישראלית כי לא היה קשר ממושך בין הצדדים, שכן הקשר עם החברה האחרונה שניהלה את המפעל בגרמניה היה קצר יחסית ואולם בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי החלפת הבעלויות, במקרה זה, לא קטעה את רצף ההתקשרות העסקית ולכן נקבע כי מדובר בהתקשרות מסחרית ממושכת.

לסיכום: על התקשרות מסחרית ממושכת עלולים לחול כללים ותנאים שלא הוסכמו מראש בין הצדדים ולכן הפסקת ההתקשרות הממושכת מצריכה חשיבה ותכנון מראש.