בגרמניה, באוסטריה ובשוויץ כמעט ולא ניתן לדלג על הקרובים ביותר בירושה.
הסיבה לכך הינה החלק המשוריין. חלק זה קבוע בחוק הגרמני ובחוק השוויצרי ותפקידו הינו להבטיח חלק מסוים ביורשה לקרובים מדרגה ראשונה של המוריש גם אם המוריש דילג עליהם או הקצאה להם מעט. 


הזכאים בחלק המשוריין הינם בדרך כלל ילדיהם או הבעל/האישה של המנוח.
עם זאת, חשוב לציין כי כאשר המוריש מחליט לחרוג מסמכותו על ידי עריכת צוואה, ולקפח יורשים שמגיע להם חלק משוריין על פי דין, הדבר אינו גורם לביטול או אף לפסילת הצוואה, אלא החוק נותן לזכאי רק תביעה משפטית נגד היורשים על פי צוואה (כלומר אלה שקיבלו יותר ממה שמגיע להם על חשבון בעל הזכות לחלק משוריין).
עד כאן, הדין השוויצרי, הדין הגרמני והדין האוסטרי דומים מאוד. אולם, הם חולקים על מספר שאלות הרות גורל: כך, למשל, דין הגרמני אינו מקנה למי שזכאי לקבל חלק משוריין, סטאטוס של יורש, אלא מסתפק בתביעה כספית נגד היורשים. בניגוד לכך, על פי הדין השוויצרי, בעל חלק משוריין הינו יורש לכל דבר ועניין. להבדלה זו משמעות רבה: ליורש כוח החלטה בכל מה שנוגע לחלוקת העיזבון, הוא בעל זכויות אינפורמציה מול צדדים שלישיים והוא, לעיתים רבות, יכול "לטרפד" משיכת נכסים בכך שהוא מסרב לחתום על המסמך הנדרש לדוגמה על ידי הבנק המחזיק בכספי העיזבון. 


ההבדל הנ"ל הוא בעיקר חשוב כשבעל הזכות הוא יושב בארץ אחרת מהמוריש ושאר היורשים, כך למשל, בעל הזכות הישראלי אשר עומד מול מוריש גרמני אשר קיפח אותו לטובת ילדיו החיים אתו בגרמניה. במקרה זה בעל הזכות הישראלי יצטרך לגשת לבית המשפט בגרמניה ולדרוש בדרך זו מהיורשים היושבים בגרמניה אינפורמציה על הרכב העיזבון. אולם, ללא הבדל בכלל הארצות דוברות גרמנית, על האנשים שחלקם המשוריין נפגע על ידי הוראות הצוואה (כלומר, אם המוריש הקצאה להם חלק שהוא פחות מהחלק המשוריין להם על פי דין, או אף דילג עליהם לגמרי), לתבוע את חלקם מאת היורשים על פי הצוואה.


זכות תביעה זו מתיישנת תוך שלוש שנים מהמועד בו נודע ליורש כי המוריש דילג עליו או הקצאה לו פחות ממה שמגיע לו על פי החלק המשוריין בחוק.
בניגוד לגרמניה ולשוויץ בישראל החלק המשוריין אינו מוכר. בכך מוריש יכול לחלק את עיזבונו כאוות נפשו בצוואתו. לכן, בתיקים שבהם מעורב הן הדין הגרמני או השוויצרי וכן הדין הישראלי, חיוני לקבוע את הדין החל על עיזבון מסוים: רוב המדינות (וישראל והמדינות הדוברות גרמנית בינן) קובעות כי הדין החל על הירושה הינו הדין של מושבו האחרון של המנוח. 


הסדר זה אמור למנוע מצבים בהם המוריש יכול "לבחור" בדין שיחול על צוואתו. אם למשל החוק היה קובע כי הדין החל על צוואתו של המנוח הינו הדין של מקום עשייתה, אז מוריש גרמני היה יכול לטוס לישראל, לכתוב פה את צוואתו ובכך לעקוף את החלק המשוריין של אחד מיורשיו (ובפועל, בפרקטיקה רואים לא מעט ניסיוניות כושלים כאלה); פרצה זו נסגרה כאמור בכך שהדין החל על הצוואה הוא אינו לבחירת המריש. 


חרף זאת, התשובה לשאלה מהו מקום מושבו של המוריש אינה תמיד ברורה. כאן יש לשקול שיקולים שונים כגון מקום מגורים של המנוח, מקום שבו שוהה משפחתו, תקופה בה המנוח התגורר באותו המקום וכו'. חשוב שהתשובה על הדין החל אינה מושפעת כלל על ידי אזרחותו של המנוח.
חשוב לציין שחלק הבעיות ועוגמת הנפש המתעוררות בירושות שבהם נפגע חלק משוריין של בן משפחה קרוב, נהיתן למנוע על ידי תכנון עיזבון מקצועי ומציותי מראש. יש פתרונות אולם, המוריש חייב לדעת אותם כבר בזמן עריכת צוואתו.